לתת זמן - ולחכות באמת

המבוגר בשיחה נוטה למלא כל שקט. אם נספור בשקט עד חמש לאחר שאלה, נגלה שילדים רבים אכן עונים - הם רק צריכים יותר זמן לעבד ולתכנן. חלק ניכר מ«הוא לא עונה» הוא בפועל «לא הספיק לענות».

להרחיב במקום לתקן

כשילד אומר «כלב רץ», התגובה האינטואיטיבית היא לתקן. יעיל יותר להרחיב: «כן, הכלב הגדול רץ מהר בגינה». הילד מקבל מודל תקין ומורחב, בלי שהשיחה נעצרת ובלי חוויה של כישלון. תיקון ישיר וחוזר עשוי דווקא להפחית את הנכונות לדבר.

כלים מעשיים לשגרה

  • לתאר את מה שקורה בזמן שהוא קורה: «אני שוטפת את הצלחת, המים חמים».
  • להציע בחירה בין שתי אפשרויות במקום שאלת כן/לא: «רוצה תפוח או בננה?»
  • לשאול שאלות פתוחות: «מה קרה כאן?» במקום «זה כלב?»
  • לקרוא ספר גם בלי לקרוא - לדבר על התמונות ולתת לילד להוביל.
  • לחזור על אותם ספרים ושירים: החזרה היא מה שמאפשר לרכוש מילה, לא הגיוון.
  • להשהות במקום צפוי בשיר או בשגרה ולתת לילד להשלים.
  • להצטרף למה שמעניין אותו כרגע, במקום להפנות אותו לפעילות אחרת.

ומה לגבי מסכים?

התשובה המדויקת אינה «מסכים רעים לשפה», אלא שהם אינם תחליף לאינטראקציה. שפה נרכשת בעיקר בהחלפה הדדית - כשמישהו מגיב למה שהילד עשה או אמר. תוכן שאינו מגיב, מעולה ככל שיהיה, אינו מספק את החלק הזה.

אם צופים, כדאי לצפות יחד ולדבר על מה שקורה על המסך. כך גם זמן מסך הופך להזדמנות לשיחה במקום להחליף אותה.